(מכתב שנכתב לתינוקת שרק אתמול נולדה)

ל: _____ היקרה,

שמי טלי רכט, הדולה שליוותה את אמא שלך בלידתך הקסומה. חשבתי על מתנה קטנה – להנציח עבורך את סיפור הלידה (כמובן שזהו הסיפור מזוית הראייה שלי בלבד).

יום שני, 2.5.11, 20:00 בערב -  הטלפון הנייד מצלצל ואמא שלך על הקו. היא מספרת לי בטון חצי מתנצל על שלא ממש בטוחה שזה זה, אבל רוצה לעדכן אותי רק שמרגישה תחושות עדינות מאוד כל כמה דקות. משהו כמו צירים אבל מאוד חלש. זה היה עד לא מזמן לא סדיר אבל נהייה די סדיר בפעמים האחרונות. כנראה שמתחיל משהו…היא מתלבטת אם כבר לקחת את אלון לאמא שלה ליתר ביטחון אבל בעצם לא ממש נעים לה שהיא (סבתא) לא תישן בגלל זה עכשיו כל הלילה, ואולי זה בכלל עוד לא יקרה. אני בטון די אסרטיבי ממליצה לה ואפילו מנחה אותה שתיקח את אלון לאמא. (עכשיו!) ושליתר ביטחון גם תיקח תיק לידה באוטו. היה נשמע שממש מתחילים עניינים ושכדאי שתתפנה לאירוע החגיגי כשהיא רגועה ופנויה, רק היא ובן זוגה וצירי הלידה. אמא הסכימה איתי ישר. והוסיפה וציינה שהתכנון שלה הוא לחזור הביתה ועוד לישון ליפני שממש מתחילים עניינים. כנראה הייתה צריכה דחיפה קלה כי מרוב התרגשות לקראת בואך (וגם קצת חרדה מהלידה) הייתה טיפונת בהכחשה. למרות שהרגישה וידעה (זה קורה מלא וזה נורא מצחיק מהצד כשזה קורה..).

21:15- עוד טלפון: 'חזרנו הביתה. המצב אותו דבר. אלון כבר לא כאן. כמובן עוד לא צריך שתבואי. נפתח בקבוק יין, נתרגש קצת מהאירוע ונהנה מהצירים החלשים כל עוד אפשר'. מעולה! עודדתי לזה גם.

00:15 – (בשניה שנרדמתי..) – אבא על הקו. מספר שהצירים טיפה התחזקו. הוא נשמע טיפה מבולבל ולא ברור אם רוצים שאבוא אז קצת דחפתי את השיחה והודעתי שאני באה (היה ברור שאם מתקשרים בכזו שעה, רוצים אותי.. אבל גם ניחשתי שאמא עוד לא ממש מרגישה נוח להצהיר שזה כבר זמן לעזרה). היא מוסרת לו מידע להעביר לי: שמשך הצירים לא ארוך עדיין, לא סדיר ממש בתדירות אבל העוצמה התחזקה. אני באה. ביי. אני שכנה מקציר, אז די מהר אני מאמינה, אחרי כחמש או עשר דקות הגעתי.

Comments are closed.