הלידה של אמה מבית דגן :

(איכילוב, ליס)

מתחיל השבוע ואני מסתכלת על היומן. איזה שבוע עסוק. וכמה דברים חשובים..אני אומרת לנתי – נו אולי יכוונו בשבילי מלמעלה והלידה תקרה ביום רביעי..

יום רביעי – אני מקבלת מסג' ואחר כך פגישה עם זוג. ברגע שהפגישה הסתיימה – טלפון. עדי. אמה בצירים כל 5 דקות בערך. אולי זה לא צירים? אולי נלך לבדוק מה זה רק כדי לחסוך לך להגיע סתם…לא נעים להטריח אותך…' ואני כולי התרגשות – "אין צורך ללכת עכשיו לבדיקות. זה ממש נשמע צירים… הכל בסדר. אני כבר מגיעה".

מסתבכת קצת בדרך. פקקים של איילון. בסוף מגיעה. מתרגשת. שמחה. ערנית ומלאה.

אמה לבד למטה בסלון. שקטה בצירים. מאוד בתוך עצמה. בילתה הרבה בשירותים עד שהגעתי. מהר מאוד הבנתי שמבחינתה או שהתמיכה תהיה נשית ומדויקת, או שמעדיפה להיות לבד. מנגנון הגנה בריא ונפלא!

עדי מתרגש. מלא אדרנלין. נורא מתלהב. שואל שוב ושוב על הזמנים. שואל הרבה 'מתי יוצאים'. רוצה כל כך  לדעת 'מה הלאה' כל הזמן. ראיתי שחלק משליחותי שם היא קצת להרגיע גם אותו וליצור לאמה את התדר המיוחד. הדיבור השקט, וההימנעות מלדבר על זמנים. עדי מתוק. קשה לא לאהוב. ואמה כל כך סבלנית כלפיו שזו ממש השראה.

צירים ועוד צירים על הספה. ביניהם נחה. הרגליים כואבות. אנחנו בין לבין מפטפטות. איך התחיל היום ומה שלומה. היא מתרגשת. מתישהו עברה להיות בלי חולצה. קצת מסג' בגב. בשלב אחר עשינו סיבוב בבית כדי לגוון קצת מנח, היא הראתה לי את הבית הנעים. בהדרגה הם התחזקו. הרגליים כאבו לה. ניסיתי לגעת שם קצת. בהתחלה חשבתי שאולי רוצה להיות לבד אבל מהר מאוד הבנתי שהנוכחות שלי הייתה בדיוק מה שרצתה והצטרכה. הייתי מלאת ביטחון לידה. ידעתי את מקומי. הבנתי שבאמת הבריחה ללבד הייתה מפני עדי. הדלקתי נרות בסלון, דאגתי שעדי יאכל משהו ליפני שנצא, אבל לא חביתה, תעשה לי טובה…מילאתי בקבוק מים חמים לדרך (שבסוף נשכח בבית) והצעתי אולי מקלחת. התאים לה. אבל זה כבר לא יצא. היה נראה שהמשימה קשה מידי. טוב, אז אולי זה לא הזמן. הולכת לשירותים ליפני שנצא – דימום קל. יופי אני יודעת שיש פתיחה. אני כבר רוצה שנצא. מהר אני מכבה את כל הנרות בשירותים.

Comments are closed.